<h1>אגרת התשובה לרבינו יונה</h1>
<h2>דף ד:</h2>
אמרו חכמינו זכרונם לברכה שפורק עול הוא מן הרשעים הגמורים (שבועות י"ג.). ובכלל פורק עול, האומר אקיים כל התורה [כולה] זולתי אחת מן המצוות לפי שלא למדוני אבותי עליה ולא הורגלתי מנעורי להזהר בה, או שאין נזהרין בה אנשי מקומי. והאיש ההוא מן המורדים והפושעים, כי לא יאמר העבד לרבו, אבחר המלאכות האלה ולא אבחר באלה. וקראו רבותינו זכרונם לברכה את האיש ההוא משומד, דתניא (חולין ד':) הכל שוחטין ואפילו כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל משומד. ונתבאר בגמרא (שם), כי ענין משומד הנזכר בברייתא הזו הוא משומד לדבר אחד, ועליו נאמר (דברים כ"ז כ"ו) "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת". פשר הדבר, שאינו מקבל [עליו] כל המצוות שבתורה. והשונה בעבירה אחת מאה פעמים, כעושה מאה עבירות חלוקות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכות כ"א.) אם יאמרו לנזיר אל תשתה יין והוא שותה, חייב על כל אחת ואחת. ומה שכתוב (קהלת ז' כ') "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", חלילה לצדיק לפרוק מעליו עול מצוה אחת, אבל הוא נזהר במצוה [נ"א, במצות] אלף פעמים, ופעמים אשר יכשל בה פעם אחת והתוודה אשר חטא עליה ויכנע מאד ויענה נפשו וישוב אל ד' וירחמהו.
<h2>דף ח:</h2>
בשר האברים הראשונים אסור לחתכו בסכין שחתכו בו חלבים, או בסכין שמנקרין בו את הבשר מן החלב ואם חתכו בסכין זה ולא הדיחו בשפשוף גדול, צריך להדיח מקום חתך הבשר בשפשוף גדול.
<h2>דף כח:</h2>
השוחט את העוף, צריך לשחוט את הוורידין, או לנקבן בשעת השחיטה. ואם לא עשה כן, צריך לחתוך את העוף אבר אבר בין לצלי בין לקדירה. וכשבודק בסימנים, יבדוק גם כן אם נשחטו הוורידין.
<h2>דף צב:</h2>
גיד הנשה — ושמנינות שלו — אסור בהנאה מן התורה, לפיכך לא תתן אותו לשפחה ולא לנכרית, ואסור ליתנו לחתול ולכלב שלה מאחר שמזונותם עליה.
גיד הנשה — ושמנינות שלו, — אסור בהנאה מן התורה. לפיכך, לא יתן אותו לשפחתו ולא לנכרי [נ"א, לעבדו], אלא לכלבים שאין מזונותם עליו, שכל דבר שאסור בהנאה אסור למכרו ואסור ליתנו במתנה, מפני שמחזיקין לו טובה, ואסור ליתנו לחתולו ולכלבו שמזונותם עליו.
<h2>דף צג.</h2>
צריך לחתוך חוטי הגף של עוף וחוטין שבלחי העוף, לפי שאמרו חוטין דידא ודלועה [אסירי] משום דמא.
<h2>דף צד.</h2>
אסור לדבר אחד בפה ואחד בלב (ב"מ מ"ט.), שנאמר (תהלים ל"ד י"ד) "נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". ואסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת גוי (חולין צ"ד.).
<h2>דף קה.</h2>
המברך ברכת-המזון צריך שיטול ידיו קודם שיברך, שנאמר (ויקרא כ ז) והתקדשתם והייתם קדושים. והתקדשתם, אלו מים ראשונים. והייתם קדושים, אלו מים אחרונים. ומים אחרונים הללו שהם אחר אכילה וקודם ברכה, אין נוטלין על גבי קרקע, (או) [אלא] על גבי כלים או קינסא.
<h2>דף קיא.</h2>
הכבד אינו מותר במליחה אלא בצליה. וקורעין אותו שתי וערב, ומעמיקין בקריעתו עד הסמפונות, ומניחין פני הקרעים על גבי האש. ואם רצה לתתו בקדרה לאחר צלייתו, רשאי. והכבד של עוף שיש בו שני חלקים, קורעין כל חלק שתי וערב, וצולין אותו על פני הקרעים כענין שאמרנו.
<h2>דף קיא:</h2>
סכין ששחט בה בהמה או עוף, אסור לחתוך בה בשר רותח עד שיגעילנו ברותחין על גבי האש. ואם רוצה לחתוך בה בשר צונן, צריך שידיח הסכין יפה יפה.
<h2>דף קיג.</h2>
כשמולחין את הבשר, שורין אותו במים תחילה, כדי שיתרכך הבשר ויהיה נוח לפלוט את דמו על ידי המלח. ומדיחין אותו אחר השרייה יפה יפה, ואחר כך מולחין אותו יפה יפה. אין מולחין אלא בכלי מנוקב. וצריך להיזהר במליחה שיהו גרעיני המלח קרובים וסמוכים זה לזה, שאין הבשר יוצא מידי דמו בפחות מכן. וצריך שיהא המלח בינוני, שלא יהא גס, שמא לא יתערב [נ"א, יתעכב] בבשר ויפול משם כשהופכין אותו מצד זה לצד זה, ולא יהיה דק הרבה, שלא יתמחה בלחות המים הטופחין על גבי הבשר ויכלה מהרה. כשבאין להדיח את הבשר להעביר את המלח מעליו, [מנפצין ממנו המלח שעליו תחילה ו]נותנים המים בכלי תחילה, ונותנין שם מים הרבה שלא יחשבו המים רותחין מחמת המלח (ע' קי"ב.) ויחזרו ויבלעו בבשר.
צריכה האשה להדיח הבשר קודם מליחה. ובשר הירכים צריך הדחה ושפשוף גדול, כדי להסיר השמנינות הנדבק בבשר מהסכין שמנקרין בו. וההדחה הזאת צריכה שתהא הדחה יתירה ושפשוף גדול יותר מן ההדחה שמדיחין להעביר הדם, כי השמנינות אינו סר מהר [נ"א, מהם] כמו הדם (ע' ח':), וההדחה הזאת צריכה בין לקדירה בין לצלי. תזהר שלא לתת הבשר בחומץ עד שידיחנו יפה יפה, וימלחנו יפה יפה, וישהה שיעור הצריך למליחה וידיחנו יפה יפה (ע' פסחים ע"ד:]. הבשר קודם שימלחנו צריך [שידיחנו] להעביר כל דם מעל פניו. ומנהג כשר ששורין אותו במים קודם לכן, כדי שיהיה רך ונוח לפלוט דמו על ידי המליחה.
הבשר לאחר שנמלח, אף על פי ששהה במלח כשיעור הראוי לשהות, אסור לאכול ממנו עד שידיחנו יפה יפה. ואסור לחתוך ממנו בסכין עד שידיח הבשר יפה יפה. ואם חתכו בסכין, צריך להגעיל את הסכין ברותחין על גבי האש, לפי שהמליח הרי הוא כרותח [קי"ב.]. המנהג הכשר, כשרוצין לקיים הבשר המליח שני ימים או שלשה, מדיחין אותו יפה יפה לאחר ששהה במלחו בכלי מנוקב כשיעור הראוי, ואחר כך חוזרין ומולחין אותו כרצונם בכלי שאינו מנוקב, כדי שיהא מותר לחתוך ממנו בסכין, וכדי שלא יפול מן הדם הנוטף מן הבשר דרך נקבי הכלי על הכלים שבבית ויאסור אותם. הבשר לאחר שהדיחו אותו [מן המלח], אסור ליתנו באותו כלי המנוקב שמולחין בו הבשר, מפני שהציר הנשאר בו הוא מליח, ומליח הרי הוא כרותח, ויהיה נבלע בבשר ויאסרנו (חולין קי"א:).
